70 שנה של משפט


1 דקות קריאה

70 שנות משפט: הפסיקות הבולטות בתולדות המדינה

17/04/2018, עו"ד לילך דניאל (מתוך אתר תקדין)

מדינת ישראל בת 70, ולצד בחינת ההישגים התרבותיים, הביטחוניים והמדעיים היו לה גם הישגים משפטיים לא מעטים. לרגל המאורע, חזרנו אל כמה מציוני הדרך הבולטים בפסיקה הישראלית לאורך שנות קיומה: מ"קול העם", "ירדור" ואליס מילר ועד משפט אזריה ובג"ץ המסתננים. מיוחד

מדינת ישראל אמנם כבר בת 70, אך ב"שנות מדינה" היא עדיין מדינה צעירה ומתחדשת. לאורך השנים, השיגה הפסיקה הישראלית הישגים ניכרים השזורים בימי חייה של המדינה ומתכתבים באופן ישיר עם תולדותיה – המאבקים על דת ומדינה, זיכרון השואה, המלחמה בטרור, המהפכה החוקתית ועוד. לרגל חגיגות השבעים, חזרנו לציוני הדרך הבולטים בפסיקה הישראלית לאורך השנים, מ"קול העם", "ירדור" ומשפט אייכמן ועד למשפט אזריה ובג"ץ המסתננים בעשור הנוכחי. חשוב להדגיש - הניסיון להקיף את כל פסקי הדין החשובים בתולדות המדינה בהיקף קצר הוא כמעט בלתי אפשרי, ולכן השתדלנו לבחור 3 פסקי דין בולטים במיוחד מכל עשור מתוך ידיעה שיש עוד רבים אחרים.

*** העשור הראשון: שנות החמישים (1948-1960): מדינה בחיתולים ***

1. בז'ראנו נ' שר המשטרה (1949) – העותרים, שלמה בז'רנו ושניים נוספים, עבדו במשך שנים כ"כותבי בקשות מוסמכים" במשרדי מחלקת התנועה במחוז ת"א. במסגרת עיסוקם, טיפלו העותרים תמורת תשלום בהליכים בירוקרטים שונים, עד שיום אחד נאסרה עליהם הכניסה למקום ונאמר להם כי לא יוכלו להמשיך בעיסוקם. בית המשפט העליון ביטל את האיסור וקבע כי "כלל גדול הוא שלכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק". מדובר בפסק הדין הראשון במדינה בו נידונה הזכות לחופש העיסוק והוכרה כזכות יסוד, שנים ארוכות לפני חקיקת חוק היסוד בנושא.

2. חברת "קול העם" נ' שר הפנים (1953) – אולי הפסיקה הזכורה ביותר מהעשור הראשון של המדינה ועד היום אין חולק על חשיבותה. דובר בתקיפת צווים שהוציא שר הפנים לסגירה זמנית של העיתונים "קול העם" ו"אל-אתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לאחר שאלו פרסמו מאמרי ביקורת על הממשלה. בפסק הדין קבע השופט אגרנט כי הזכות לחופש הביטוי נגזרת מעקרונות הכרזת העצמאות ויש לאזנה מול אינטרסים מנוגדים באמצעות "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר - ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר. פסק הדין בעניין "קול העם" הוא ה"תנ"ך" של חופש הביטוי במשפט הישראלי והעלה אותה על נס, הישג לא רע בהתחשב בכך שדובר על עשורים לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכשהדמוקרטיה הישראלית הייתה עדיין בראשית ימיה.

3. היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד (1958) – המשפט שנודע כ"משפט קסטנר" והיה אחד מהמשפטים הראשונים במדינה שנגעו בפצע הכואב של השואה. מלכיאל גרינוולד היה עיתונאי ירושלמי שפרסם כי ד"ר ישראל קסטנר, דוברו של שר התעשייה באותה עת, שיתף פעולה עם הנאצים והכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה. בעקבות האמור הוגש נגד גרינוולד כתב אישום על הוצאת דיבה שעורר עניין ציבורי רב. בבית המשפט המחוזי זוכה גרינוולד מרוב ההאשמות והשופט אף קבע כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן" וסייע לפושע נאצי להימלט מהדין. בעוד הערעור לעליון תלוי ועומד, נרצח קסטנר על ידי שלושה צעירים שארבו לו בפתח ביתו בתל אביב. פסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן לאחר הרצח, טיהר את קסטנר ברוב דעות מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, אך קבע כי הוא אכן סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. השופט שמעון אגרנט ציין בפסק דינו כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". למרות פסק הדין של העליון שניקה את שמו, דמותו של קסטנר נותרה שנויה במחלוקת עד היום וההחלטה להנציחו בכנסת ביום השואה האחרון גררה תגובות נזעמות רבות מצד אלו שעדיין מסרבים להאמין שלא ביצע את המעשים שיוחסו לו.

*** העשור השני – שנות השישים (1960-1970) ***

1. אדולף אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (1962) – אולי הדרמה המשפטית הגדולה ביותר של שנות השישים, שחשיבותה מהדהדת עד היום, כמעט 60 שנה אחרי. המשפט, שהתנהל בין השנים 1961-1962 והסתיים בהרשעתו והוצאתו להורג של אייכמן, עורר עניין עצום הן בישראל והן בעולם כולו ולא בכדי - פושע נאצי שנלכד בארגנטינה במבצע מתוחכם וחסר תקדים ובמשמעות סמלית אדירה מובא להישפט בפני בני העם שלמאמצים להשמדתו היה שותף בכיר. מלבד היותו נקודת ציון היסטורית בתולדות המדינה, משפט אייכמן סיפק רגעים אייקוניים לא מעטים (ובראשם נאומו חוצב הלהבות של היועץ המשפטי לממשלה דאז, גדעון האוזנר על "שישה מיליון קטגורים והעדויות הדרמטיות של הניצולים) והיווה גם נקודת מפנה משמעותית ביחסים שבין פליטי השואה לבין בני הדור הוותיק ילידי הארץ, שבעקבות הסיקור התקשורתי הרב של המשפט נחשפו לראשונה לזוועות שעברו אחיהם באירופה בזמן המלחמה.

2. ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית (1965) – אחד מפסקי הדין הראשונים שעסקו בפסילת רשימה מהתמודדות בבחירות לכנסת וכונן את התפיסה לפיה ישנם עקרונות "על חוקתיים" מסוימים העומדים מעבר לחוק הכתוב. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית החליט לפסול את מועמדותה של "רשימת הסוציאליסטים", בשל חברותם של כמה מחברי הרשימה בארגון "אל ארד" שהוצא מחוץ לחוק, בהיותו נתפס כשולל את קיומה של מדינת ישראל. על אף שבאותה עת חוקי הבחירות לא העניקו סמכות לאף גוף שלטוני למנוע מרשימה מלהשתתף בבחירות בשל מטרותיה, אישר בית המשפט את הפסילה. הנשיא דאז אגרנט התבסס על נצחיותה של מדינת ישראל כעובדת יסוד שאין לסתור, ואליו הצטרף גם השופט יואל זוסמן, שטבע את רעיון ה"דמוקרטיה המתגוננת" לפיו הסמכות לפסול מי שחותר תחת קיומה של המדינה היא מעבר לכל חוק, ואין לאפשר שימוש בדמוקרטיה על מנת להרוס אותה מבפנים.

3. ברגמן נ' שר האוצר (1969) – פסק הדין הראשון בו ביטל בית המשפט חוק של הכנסת, שנים לפני המהפכה החוקתית. בפסק הדין נידון תוקפו של חוק שהתיימר לא להעניק מימון בחירות למפלגות חדשות שביקשו להתמודד לכנסת לראשונה. בית המשפט קבע שהחוק פוגע בעיקרון שוויון הבחירות הקבוע בחוק יסוד הכנסת, ומאחר שהוא לא התקבל ברוב של 61 הדרוש לפגיעה בחוק היסוד - הוא בטל. בסופו של דבר ביהמ"ש הציע לכנסת שתי אלטרנטיבות: לחוקק את החוק ברוב הדרוש או להעניק את המימון גם לרשימות חדשות. עם זאת חשוב לציין שפסילת החוק בברגמן נעשתה משום שהיא עמדה בניגוד לשריון "פורמלי" של חוק היסוד, בניגוד לבחינה החוקתית המהותית המתבצעת כיום, בעידן שלאחר המהפכה החוקתית.

*** העשור השלישי – שנות השבעים (1970-1980) ***

1. בקר נ' שר הביטחון (1970) – העתירה הראשונה בתולדות המדינה שהוגשה כנגד הפטור שניתן לתלמידי ישיבות מגיוס לצה"ל, שנדחתה בסופו של יום בנימוק של היעדר זכות עמידה בדין לעותר. השופט ויתקון קבע כי "תרעומתו של העותר הינה תרעומת ציבורית קיבוצית (קולקטיבית) והעותר אינו שונה מכל איש אחר מאותו ציבור הרואה פסול בשחרורם של אנשים שבעיניו אינם אלא משתמטים... לתרעומת כזו אין בית המשפט צריך להיזקק". מאז בג"ץ בקר הנושא של גיוס בני ישיבות המשיך להעסיק את בתי המשפט גם שנים אחר כך, בין היתר בסדרת העתירות שהגיש עו"ד יהודה רסלר בנושא בשנות השמונים, והפולמוס סביב הנושא הפך לאחת המחלוקות המשסעות והנוקבות בחברה הישראלית עד היום.

2. בנימין שליט נ' שר הפנים (1970) – אחת הפרשות הידועות שעסקו בחוק השבות וביתר פירוט בשאלה הנוקבת "מיהו יהודי". בנימין שליט היה יהודי שהתחתן עם אישה לא יהודיה ונולדו להם שני ילדים. בשלב מסוים ביקש שליט לרשום את ילדיו במרשם האוכלוסין כחסרי דת אבל בעלי לאום יהודי, ולאחר שפקידי משרד הפנים סירבו לעשות זאת עתר לבג"ץ, שדן בנושא בהרכב של 9 שופטים. בסופו של יום העתירה התקבלה ברוב של חמישה מול ארבעה ונקבע כי אין להטיל לתוך המושג "לאום", אשר לפי הכרת רוב בני אדם הוא נפרד מדת, את מבחני ההלכה היהודית. שופטי המיעוט סברו מנגד כי המבחן היחיד לקביעת זהותו הלאומית של היהודי הוא מבחן ההלכה, ולא המבחן הרואה כסימן היכר יהודי-לאומי את זיקתו של האיש לתרבות היהודית וערכיה.

3. עמוס ברנס נ' מדינת ישראל (1976) -  באוקטובר 1974 נמצאה גופתה של החיילת רחל הלר כשהיא מוטלת בצד כביש. ברצח הורשע עמוס ברנס, שהכיר את המנוחה באופן שטחי, לאחר שהודה ושחזר את הרצח. במשפטו ביקש ברנס לפסול את הודאתו בטענה שחוקרי המשטרה הפעילו עליו לחץ ואמצעי חקירה פסולים, אך טענותיו נדחו וגם הערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחה חרף פגמים שנמצאו בחקירה. לימים נקצב עונשו של ברנס ל-12 שנה, אך גם לאחר שחרורו המשיך לנהל מאבק עיקש להוכחת חפותו, בעוד בתי המשפט דחו שוב ושוב את בקשותיו לקיים משפט חוזר בעניינו. רק בשנת 2002 החליטה השופטת דליה דורנר להורות על קיום משפט חוזר תוך שהצביעה על הפגמים החמורים שנפלו בהליך הרשעתו של ברנס ובסוף אותה שנה החליט בית המשפט לזכותו ב"זיכוי אילם" מבלי לקבוע אם ביצע את המעשים או לא, לאחר שהמדינה החליטה שאין עניין לציבור בניהול המשפט וחזרה בה מכתב האישום נגדו. בהמשך גם נפסקו לו פיצויים בגין מסכת הייסורים שעבר בפרשה, בעקבות התנהלות הרשויות בעניינו. מדובר באחת מהפרשות הפליליות יוצאות הדופן בתולדות המדינה, וברנס הפך מאז לסמל הרשעות השווא בישראל.

*** העשור הרביעי – שנות השמונים (1980-1990) ***

1. חניון חיפה נ' מצת אור (1982) – ההלכה הוותיקה בעניין "חניון חיפה" היא אחת המצוטטות ביותר עד היום, ומופיעה כמעט בכל החלטה של בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" (בקשה לערער על פסק דין שניתן בערעור בזכות). ההלכה קבעה כי רשות ערעור במצבים אלו תינתן במשורה, במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך. "לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם", כתב השופט דאז שמגר, "אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת".

2. משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית (1985) - ידועה גם בשם "פרשת ניימן הראשונה". הימים הם ערב הבחירות לכנסת ה-11 וועדת הבחירות המרכזית החליטה לפסול את רשימת "כך" בראשות הרב מאיר כהנא, בשל מצע שדגל בעקרונות גזעניים ואנטי דמוקרטיים. השופטים התלבטו בשאלה האם ליישם גם במקרה זה את ההלכה שנפסקה בעניין ירדור בשנות השישים, בו נפסלה רשימת מתמודדים ללא הוראת חוק מסמיכה. בסופו של דבר הגיעו השופטים למסקנה כי בעניין ירדור היה מדובר במקרה קיצוני וכי לא מוצדק להחיל את אותם עקרונות "על חוקתיים" ששימשו את בית המשפט שם על המקרה של תנועת "כך". חשיבותו של פס"ד ניימן הראשון הוא שבעקבותיו נחקק סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, שהגביל את השתתפותה של רשימת מועמדים בבחירות על יסוד מעשיה או מטרותיה (מאוחר יותר נוספה גם האפשרות לפסילת מועמד בודד). בבחירות הבאות, שנערכו בשנת 1988, כבר אישר בית המשפט את פסילתה של "כך" במה שנודע כ"פרשת ניימן השניה".

3. יצחק ברזילי נ' ממשלת ישראל (1986) – באפריל 1984 התחוללה פרשת "קו 300" שהסעירה את המדינה. תחילתה של הפרשה בחטיפת אוטובוס נוסעים ע"י מחבלים לצרכי מיקוח והמשכה בהריגתם של שני מחבלים ע"י אנשי השב"כ לאחר תפיסתם, ושיבוש החקירה אודות הנסיבות שהביאו למותם. לאחר שנשיא המדינה דאז חיים הרצוג העניק חנינה לראש השב"כ ושלושה מאנשיו שהיו מעורבים בפרשה, הוגשו מספר עתירות לבג"ץ שתקפו את ההחלטה וביקשו להורות על פתיחת חקירה בנושא. בעתירה נדונו שאלות שנגעו לסמכות החנינה של הנשיא, עצם האפשרות להגיש עתירה נגד פעולתו וכן מעמדם של העותרים. בדעת רוב נקבע כי הנשיא מוסמך לתת חנינה גם בטרם ההרשעה, כנגד דעתו החולקת של השופט ברק, שסבר כי על החנינה להיות בטלה ומבוטלת.

*** העשור החמישי – שנות התשעים (1990-2000) – העשור החוקתי ***

1. בנק המזרחי המאוחד נ' מגדל כפר שיתופי (1995) – אי אפשר לעשות רשימה של פסקי הדין החשובים במדינה בלי להזכיר את "בנק המזרחי". פסק הדין, שניתן בהרכב של תשעה שופטים שבראשם שני הנשיאים לשעבר אהרן ברק ומאיר שמגר, הסדיר במהלך פורץ דרך את סוגיית סמכותו של בית המשפט לבקר חקיקה של הכנסת וקבע כי החקיקה בישראל בנויה על פי מדרג נורמטיבי שבראשו עומדת החקיקה החוקתית שביטוייה כיום בחוקי יסוד. במהלך זה השלים בית המשפט העליון את "המהפכה החוקתית" שהחלה במרץ 1992 עם חקיקת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, וקבע כי חוק העומד בסתירה לחוק יסוד – דינו להתבטל. פסק הדין, שניתן ימים ספורים לאחר רצח רבין, עבר תחילה "מתחת לרדאר" אך כיום רבים רואים בו כמי שהצית את המחלוקת הבוערת על "אקטיביזם שיפוטי" ואף התחיל את ההתדרדרות ביחסי הרשות השופטת ויתר רשויות השלטון.

2. אליס מילר נ' שר הביטחון (1995) – אין כמעט אזרח במדינה שלא מכיר את השם "אליס מילר", הצעירה מהוד השרון שהפכה לסמל המאבק על שוויון זכויות לנשים. מילר עתרה לבג"ץ לאחר שבקשתה לעבור את המיון הראשוני לקורס טיס נדחתה, בעקבות מדיניות של צה"ל שלא לשלב נשים במקצועות לחימה. העתירה נידונה בפני חמישה שופטים, שקבעו ברוב דעות כי מדיניות הצבא שלא לגייס נשים למקצועות הטיס אך ורק בשל מינן היא מדיניות מפלה ופסולה. בעקבות בג"ץ מילר החל הצבא לקבל נשים לקורסי טיס ומקצתן מסיימות אותו בהצלחה מדי מחזור. במקביל, נפתחו בפני נשים תפקידים שונים שעד אז היו סגורים עבורן, כגון קורס חובלים, שירות במשמר הגבול וביחידות שדה ועוד. מלבד פס"ד מילר, ניתנו בשנות התשעים פסקי דין נוספים רבים שעסקו בזכויות יסוד במדינה, במה שבקלות יכול לזכות אותו בכינוי "העשור החוקתי". בין אלו ניתן לציין את פס"ד יונתן דנילוביץ', פס"ד קסטנבאום נ' קדישא, סגירת כביש בר אילן, פס"ד נחמני, הועד נגד עינויים (בעניין עינויי השב"כ) ועוד.

3. מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1995) – אחד מפסקי הדין המוכרים בדיני חוזים, אם לא המוכר שבהם. עד לפסק הדין אפרופים ההלכה בנוגע לפרשנות חוזה קבעה כי הדבר יעשה לפי שני שלבים: התחקות אחר כוונת הצדדים מתוך לשון החוזה, ומקום בו הדבר לא ניתן – פונים לבחון נסיבות חיצוניות העשויות להעיד על כוונתם. במהלך שהוביל השופט ברק בוטלה בפסק הדין אפרופים גישת שני השלבים ותחתיה נקבעה הלכה חדשה: מעבר לגישה "חד שלבית" לפיה חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים בלבד, הנלמד הן מתוך החוזה והן מנסיבות חיצוניות, והוא יכול אף לגבור על לשון החוזה. הלכת אפרופים זכתה לביקורת רבה לאורך השנים, בטענה כי היא פוגעת בוודאות המסחרית של הצדדים לחוזה. בהמשך אושררה הלכת אפרופים בדיון נוסף בעניין ארגון מגדלי הירקות ובשנת 2011 אף תוקן חוק החוזים בפעם השנייה בלבד מאז נחקק, במטרה לסייג את ההלכה שקבע ברק.

*** העשור השישי – ראשית שנות האלפיים (2000-2010) ***

1. עדאלה נ' שר הפנים (2006) – ידוע גם כ"בג"ץ איחוד משפחות הראשון". בשנת 2003 חוקק חוק האזרחות (הוראת השעה) שקבע כי שר הפנים לא יעניק לפלסטינים תושבי יהודה, שומרון או חבל עזה אזרחות, רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל. מכוחה של הוראה זו נשללה, בין השאר, האפשרות של איחוד משפחות בין בן זוג ערבי-ישראלי לבין בן זוגו הערבי המתגורר באזור והוטלו מגבלות גם על הקשר בין הורה שהוא תושב ישראל לבין ילדו הרשום במרשם האוכלוסין באזור. החוק נחקק על רקע פיגועי התאבדות שבוצעו במהלך האינתיפאדה השנייה החל משנת 2000, בהם נרצחו ונפצעו ישראלים רבים, ומתוך החשש לניצול ההליך של איחוד משפחות לשם סיוע לפעילות טרור. בעקבות האמור הגיש ארגון עדאלה עתירה לבג"ץ שנידונה בהרכב של 11 שופטים, בה תקף את חוקתיות החוק. ברוב דעות של ששה מתוך 11 נקבע כי החוק אינו חוקתי הואיל והוא פוגע בזכותם של אזרחי ישראל הערבים לשוויון ולחיי משפחה, באופן בלתי מידתי. עם זאת, בשל העובדה שהוראת השעה עמדה לפוג בתוך תשעה חודשים נקבע על חודו של קול כי אין טעם להכריז על החוק בלתי חוקתי וניתנה למחוקק שהות לתקן את הוראותיו. שנים אחר כך הגיע הנושא לבג"ץ פעם נוספת בעקבות הארכת תוקפה של הוראת השעה, אך גם שם נדחו העתירות בנימוק שהחוק משרת באופן מידתי את התכלית של הגנה על ביטחון המדינה.

2. מוחמד בכרי ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים (2003) – פרשה נוספת המסתעפת מהמציאות הבטחונית הקשה ששררה במדינה בתקופת האינתיפאדה השניה. בעקבות הפיגוע הקשה במלון "פארק" בליל הסדר 2002 פתח צה"ל במבצע "חומת מגן" במטרה לפגוע בתשתיות טרור. מספר ימים לאחר תום הלחימה, נכנס הבמאי והמפיק הישראלי-ערבי מוחמד בכרי למחנה הפליטים ג'נין כשהוא מלווה בצוות הסרטה, שם צילם תגובות של תושבים פלסטינים לאירועים שהתרחשו, אותן ערך לסרט השנוי במחלוקת "ג'נין, ג'נין". לאחר שהמועצה לביקורת הסרטים החליטה ברוב קולות שלא להתיר את הקרנת הסרט עתר בכרי לבג"ץ, אשר פסל את החלטת המועצה בנימוק שהפגיעה בחופש הביטוי של יוצרי הסרט אינה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה ומשכך נעשתה שלא כדין. "תנו לה לאמת להתכתש עם השקר בתנאים פתוחים וחופשיים", כתבה השופטת דורנר; "כלום אפשר לה לאמת שתצא וידה על התחתונה? כי מי הוא זה אשר לא יכיר בכוחה הכביר? אין היא נצרכת לתוכניות ולתכסיסים, אין היא נזקקת להיתר. כל שדרוש לה הם מרחב וחופש פעולה". מאוחר יותר הגישו חמישה חיילי מילואים תביעת דיבה אזרחית נגד בכרי, אך למרות שהן בית המשפט המחוזי והן העליון קבעו שאכן מדובר בלשון הרע, לא ניתן לקבל את התביעה מאחר שחוק איסור לשון הרע מוציא מגדר תחולתו דיבה שנעשתה כלפי ציבור ולא אדם יחיד.

3. המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה (2005) – בקיץ 2005 נפל דבר בישראל כאשר הממשלה החליטה על יישום "תוכנית ההתנתקות" שיזם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, במהלכה פינתה המדינה באופן חד צדדי אלפי תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה ושבה לגבולות הקו הירוק באזור. ההתנתקות הייתה אירוע מכונן בתולדות המדינה והיא נותרה במחלוקת ציבורית עזה עד היום. במסגרת פעולות המחאה הרבות נגד התכנית הוגשו למעלה מעשר עתירות לבג"ץ שתקפו את חוקיות התכנית. בג"ץ, שדן בנושא בהרכב של 11 שופטים שבראשם הנשיא דאז ברק, החליט בסופו של דבר לדחות את העתירות נגד החוק בעיקרו ברוב של עשרה שופטים, אך תיקן מספר סעיפים כלכליים בו. מנגד סבר השופט אדמונד לוי בדעת מיעוט כי יש לפסול את החוק, כאשר בין נימוקיו ציין לוי את "עיוות רצונו של הבוחר" נוכח התחייבותו של ראש הממשלה במסע הבחירות שלא לסגת מרצועת עזה ואת זכותו של העם היהודי בארצו: "פגיעתם של החלטת הממשלה וחוק ההתנתקות אינה מצטמצמת לפגיעה בזכויות יסוד של הפרט", כתב לוי, "באשר היא נוגעת בעצב רגיש פי כמה - זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, זכות שאפילו שלטון זר ששלט כאן ביד רמה עד לשנת תש"ח, לא העז לפגוע בה על-ידי עקירתם של יישובים ממקומם, גם אם היו אלה יישובים שהוקמו ללא הסכמתו". על אף דבריו החריפים נגד התוכנית קרא לוי לציבור בסוף דבריו לציית לחוק.

*** העשור השביעי – 2010-2018 ***

1. הסתדרות העובדים החדשה נ' פלאפון תקשורת (2013) – אחד מפסקי הדין החשובים בתחום דיני העבודה שניתנו בעשור האחרון הנושא השפעה רבה על העבודה המאורגנת בישראל. במוקד הפרשה סכסוך שפרץ בין חברת "פלאפון" להסתדרות העובדים הכללית, בטענה כי החברה התערבה שלא כדין במאמצי ההתארגנות של עובדיה. בית הדין הארצי, מפי הנשיאה דאז נילי ארד, קבע בפסק דין תקדימי כי בתקופת ההתארגנות הראשונית קמה חזקה לפיה הבעת עמדה על ידי המעסיק או מטעמו בנוגע להתארגנות או להשלכותיה, מהוה הפעלת לחץ והשפעה בלתי הוגנים על העובדים. מכוחה של חזקה זו, נקבע, גבולותיו של חופש ההתבטאות של המעסיק בהתייחס להתארגנות העובדים והשלכותיה יהיו מצומצמים ביותר. נוכח האמור, קבע בית הדין בפסק דין ארוך ומנומק שורת כללים מנחים ועקרונות יסוד שעסקו במותר והאסור למעסיק בסיטואציה של התארגנות ראשונית במקום העבודה. לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שלא השלימה עם פסק הדין, הגישה עתירה לבג"ץ בטענה כי בית הדין הארצי "שלל באופן מוחלט את חופש הביטוי של המעסיק ואף את קניינו", אולם המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין דחה את העתירה וקבע כי מורכבותו של נושא ההתארגנות הראשונית והתנהלות המעסיק בגדרה מחייבים "מבט רחב והליכה מדודה של פיתוח פסיקתי". בחמש השנים שחלפו מאז צאתו הפך פסק הדין בעניין פלאפון לבסיס עליו הסתמכו בתי הדין לעבודה בתביעות רבות שהוגשו בטענה לפגיעה בזכות ההתארגנות הראשונית של עובדים. מדובר בשורה ארוכה של פסקי דין שבהם חויבו חברות, חלקן מהמובילות ביותר במשק, בפיצויים של בין עשרות למאות אלפי שקלים בגין התנהלות הסותרת את העקרונות שנקבעו בפסק הדין.

2. התובע הצבאי נ' סמל אלאור אזריה (2017) – פרשות פליליות מפורסמות רבות היו בעשור הנוכחי, בהן משפטם של משה קצב, רומן זדורוב, גואל רצון ופרשת "הולילנד" רחבת ההיקף. עם זאת, נדמה שהמשפט הבולט ביותר היה זה של סמל אלאור אזריה. ראשיתה של הפרשה במרץ 2016, אז אירע פיגוע דקירה באיזור תל-רומיידה שבחברון, במסגרתו הגיעו שני מחבלים לעמדת כוח צה"ל, דקרו שני חיילים ופצעו אחד מהם. החיילים בתגובה ירו אל עבר המחבלים, הרגו אחד מהם במקום ופצעו את השני. בעוד המחבלים שכובים בזירת האירוע, הוקפצו לזירה כוחות נוספים וביניהם אזריה, ששימש כחובש הפלוגה המבצעית בגדוד שמשון. מספר דקות לאחר מכן ירה אזריה מנשקו האישי כדור בודד לעבר ראשו של המחבל הפצוע ולאחר מכן נקבע מותו של המחבל. נוכח האמור, הוגש נגד אזריה כתב אישום שייחס לו עבירת הריגה והתנהגות שאינה הולמת. בינואר 2017 הורשע אזריה בבית הדין הצבאי המחוזי ונידון ל-18 חודשי מאסר והורדה לדרגת טוראי. בהמשך נדחה ערעורו גם בבית הדין הצבאי לערעורים, כאשר חלק מהשופטים אף סברו שהיה מקום להחמיר בעונשו. לאחרונה החליטה וועדת השחרורים הצבאית לקצר את עונשו של אזריה בשליש והוא צפוי להשתחרר בחודש הבא. פרשת אזריה קרעה את החברה הישראלית לשניים – אלו שתמכו במעשיו של החייל ואלו שגינו אותו, והויכוח הציבורי רווי היצרים לגביה נמשך עד היום ויש להניח שילווה את המדינה עוד זמן רב.

3. אדם נ' הכנסת (2013) – במסגרת התמודדותה של מדינת ישראל עם תופעת ההסתננות המסיבית לשטחה, תיקנה הכנסת בשנת 2012 את החוק למניעת הסתננות וקבעה הסדר המאפשר לכלוא מסתננים למשך שלוש שנים. הסדר זה בוטל שנה לאחר מכן ע"י בג"ץ, שקבע בהרכב של 9 שופטים כי הוא אינו חוקתי שכן הוא פוגע באופן שאינו מידתי בזכות החוקתית לחירות. בדיוק שנה לאחר מכן ביטל בג"ץ פעם נוספת את התיקון שנחקק בעקבות פסיקתו הקודמת, שאיפשר לכלוא מסתננים שהוצא נגדם צו גירוש לתקופה של שנה ולהקים מתקן שהייה פתוח שאליו יועברו מסתננים שיש קושי לגרשם. בדעת רוב, נגד דעתו החולקת של הנשיא גרוניס, קבע ההרכב המורחב כי התיקון פוגע בצורה קשה ובלתי מידתית בחירותם של המסתננים ובכבודם ולכן הורה על סגירת מתקן השהייה "חולות" שהוקם מכוח החוק. בכך לא הסתיימה הסאגה, ובתוך פחות משנה הגיע הנושא שוב לפתחו של בית המשפט, שקבע הפעם כי מרבית סעיפי התיקון לחוק למניעת הסתננות עוברים את המסננת החוקתית, למעט ביחס לרף המרבי להחזקה במרכז השהייה, שדינו להתבטל. עם זאת, גם בכך לא תמה הסאגה וגם בעת כתיבת שורות אלו נושא המסתננים עדיין בוער ונמצא במוקד מחלוקת ציבורית ומשפטית. מעבר לכך, הנושא כולו הוביל להתדרדרות עצומה ביחסי הכנסת ובית המשפט העליון, עד כדי דיבורים על חקיקת "פסקת התגברות" שנועדה להגביל את אפשרותו של בג"ץ להתערב בחקיקה.